החלטה בתיק סע"ש 63899-12-12

1.         בפניי בקשת התובע מיום 31.12.12 לפטור אותו מתשלום אגרה, לפי תקנה 12 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח - 2008 (להלן: "התקנות" ו/או "תקנות האגרות").

2.         בהתאם להודעת ב"כ התובע מיום 25.1.13, הנתבעת 1 נתנה את הסכמתה לבקשה.

            חרף החלטתי מיום 4.2.13, הנתבעת 2 לא הגישה תגובה לבקשה עד למועד זה.

3.         המחלוקת העיקרית בתובענה נוגעת לשאלת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעות לתקופה שמסוף שנת 2002 ועד ליום 24.6.12. על בסיס קיומם של יחסים אלו, התובע עותר בתביעתו לחייב את הנתבעות בתשלום פנסיה, חופשה שנתית, דמי נסיעות, תוספת ותק, משכורת 13, פיצוי בגין אי עשיית שימוע, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורין, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד, קרן השתלמות ועגמת נפש.

4.        בתצהיר הבקשה למתן פטור מאגרה הצהיר התובע כי הוא כבן 75, אינו עובד מזה כחצי שנה, פרנסתו היחידה הינה קצבת זקנה בסך 2,222 ש"ח לחודש וכי הוא מקבל תשלום דו פעמי בשנה על סך כ- 6,000 ש"ח בגין רווחים משותפים במושב.

התובע הוסיף והצהיר כי אין לו נכסים מלבד דירת מגורים ורכב מסוג טרקטור משנת 1962 השווה כ- 8,000 ש"ח לערך.

5.         תקנה 12 (ב) לתקנות האגרות אשר עניינה באפשרות ליתן פטור מאגרה במקרים המתאימים קובעת כדלקמן:

"(ב) הוגשה בקשה לתשלום פטור מאגרה וראה בית הדין שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית הדין שההליך מגלה עילה, רשאי בית הדין לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית הדין התחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם בלבד".

6.         בקשה לפטור מאגרה מטעמים של חוסר יכולת כלכלית נבחנת על יסוד קיומם של שני תנאים מצטברים.

ראשית, היותו של ההליך מגלה עילה ושנית, העדר יכולת כלכלית.

שני התנאים כרוכים זה בזה כך שככל שהעילה מוצקה יותר, כך ניתן יהא להקל במבחן הכלכלי, ולהיפך. עם זאת, חייב להתקיים רף מינימאלי של כל אחד מהתנאים, וככל שהתובענה אינה מגלה עילה - כמו גם ככל שהמבקש אינו מוכיח העדר יכולת כלכלית, די בכך כדי לדחות את הבקשה.

7.         לאחר בחינת טענות התובע וכלל החומר שבתיק, שוכנעתי כי בנסיבות העניין, יש הצדקה ליתן למבקש פטור מאגרה. להלן אפרט את הנימוקים:

לעניין המצב הכלכלי

8.          אכן, מהמסמכים שהוצגו בפניי עולה, כי אין בידי התובע לשלם את האגרה שנקבעה בגין התביעה שהגיש.

עומדת לנגד עיניי תכליתה של תקנה 12 לתקנות האגרות, ליצור שוויון בין הבאים בשערי בית הדין, בין העני והחלש לבין העשיר והחזק. שוויון זה מעניק זכות יסוד לעובד. בהקשר זה, יפים דבריו של כב' השופט חשין שקבע:

"דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה בפני המבקשים סעד, ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם". (ראו ע"א 597/90 רוזין נ' בן נון, פד"י מ"ו (3) 738, 742).

9 .         המבקש הצביע על חוסר יכולת לשלם את האגרה וזאת בשים לב לכך שהוא אינו עובד מזה כחצי שנה וכי הכנסתו החודשית מורכבת מקצבת זקנה חודשית ע"ס 2,222 ש"ח ותשלום דו פעמי בשנה ע"ס כ- 6,000 ש"ח בגין רווחים משותפים במושב, בלבד.

עוד עולה כי אין לתובע נכסים מלבד דירת מגורים בה הוא מתגורר  וכלי רכב מסוג טרקטור משנת 1962 בשווי של כ- 8,000 ש"ח בערך.

לעניין היות ההליך מגלה עילה: